
קטי גבעוני משתפת את סיפור חייה בכלא דימיוני שנבנה מאמונות מגבילות, טראומות והמאבק שלה לשחרור עצמי.
יש בתי כלא שאין להם סורגים, אין להם קירות ואין בהם שומרים. הם בנויים מאמונות: ״זה הערך היחיד שיש לי לתת״, ״בלי כסף אני אמות״, ״אם יגלו מי אני באמת, אאבד הכול״. קטי גבעוני חיה בכלא כזה שנים. היא גדלה בפתח תקווה, במשפחה נורמטיבית על פניו, אבל בבית של הישרדות כלכלית מתמדת: חובות, עיקולים, הורים שעובדים מסביב לשעון, ואמא שחלתה בדיכאון אחרי הלידה והתקשתה להעניק חום, מגע ואהבה. קטי גדלה עם רעב עצום לנראות ולשייכות, וכמו שהיא אומרת בפרק, כשצרכים כל כך בסיסיים לא מקבלים מענה, מחפשים אותם בפחים. בגיל שלוש עשרה, אחרי בריחה מהבית, היא נאנסה על ידי שני גברים מבוגרים ממנה בעשור. מעבר לטראומה עצמה, נצרבו בה שתי אמונות שעיצבו את חייה: שרואים בה אובייקט מיני, ושאין לה יכולת להתנגד. המילה ״לא״ נמחקה מהמילון שלה, כי היא למדה שהיא לא רק שלא עוזרת, היא מסוכנת. מהאמונות האלה נסללה הדרך לשש שנים של עבודה בזנות, שהתחילו דווקא בתקופת השירות הצבאי, ממשפט אגבי של חברה בבסיס. קטי מתארת בכנות נדירה את מה שרוב האנשים לא מסוגלים לדמיין: את הניתוק מהגוף, את הלילות משש בערב עד שש בבוקר, את הכאב שבמכירת הדבר הכי אינטימי שיש, ואת המחיר הנפשי של חיים כפולים מושלמים. ביום עבודה רגילה וזוגיות, בלילה עולם אפל שאיש לא ידע עליו, גם לא בני הזוג. היא מספרת גם על נקודת המפנה: אמא שקרסה תחת חובות של מאות אלפים, שיחת טלפון…
Explore listener stats, chart rankings, contacts and more on the בית הספר לקארמה טובה podcast page.