תיק עבודות

רוני בינדר היא אמנית, שתציג במסגרת חממת האמנים של יריד צבע טרי שייפתח השבוע בתל אביב. למרות שהיא אמנית צעירה, מאחוריה כבר רזידנסי באיטליה (ועוד אחד באוסטריה בקיץ הקרוב), תערוכת יחיד בסדנאות האמנים תל אביב ואוטוטו גם תערוכה משותפת עם זוהר גוטסמן, שבשנתיים האחרונות היא משמשת כעוזרת ההוראה שלו בבית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר.בינדר החליטה להיות אמנית בגיל 16, אחרי שהמורה שלה בבית הספר האנתרופוסופי ציירה איתה קו אחד על הקנבס. לשנקר היא הגיעה כציירת, אבל נשאבה לפיסול. בצבע טרי היא תציג סדרה של 40 תבליטים. ״בתור פסלת יש לי קונפליקט עם תבליטים כי הם על הקיר. אני מרגישה שכפסלת, העבודה שלי היא לשבור את הקיר״.בתבליטים, הגדולים שבהם מבטון והקטנים יותר מבטון פולימרי, היא יוצרת דימויים של ההווה הישראלי. ״אני קוראת להם קלפים ומנסה לתת ביטוי לחווית המציאות הישראלית. יש סדרה של נרות שהם בין זיכרון ואבל לבין אור והתחדשות; סדרה של גדר חיה שהיא בין שיח פורח למשהו מרושת וחוסם; ועוד כאלה עם דימויים פשוטים של חיים, אהבה, קרבה, נוף, משאלות״.היא מתארת את העבודה שלה כעבודה רכה יחסית לקושי ולכובד של העבודות. ״אני מפסלת בספוג פרחים ירוק שהוא עדין כמו חול, ואז מייצרת תבניות מקאפה. אני אוהבת כשהם עקומים, כל אחד בדרכו. העבודות מחזיקות דיסוננס בין התוצר המוגמר שמייצר איזו פאליות וגבריות שאני מקנאה בה, אבל הן לא באמת כאלה. אני מרגישה שאני מצליחה להתחרות בכוח על ידי רכות״.למרות העיסוק שלה בחומר, האמנות הכי נשגבת בעיניה היא פרפורמנס, ואולי יום אחד תגיע גם לשם. ״האפשרות הרוחנית לתת את הגוף בידיו של הצופה – היא משאלה גדולה״.

עדן אוחנא הוא מעצב, שבקרוב נוכל לראות את העבודות שלו גם במתחם עיצוב טרי של יריד צבע טרי, שייפתח ב־24.6 במתחם הטכני קרמניצקי בתל אביב. הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון אבני והתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, ובמהלך השנים עוסק באופן מקצועי בעיצוב תפאורה כארט דיירקטור של סטים – סרטים, סדרות, פרסומות ועוד.״כילד רציתי להיות שחקן. הייתי נער פרסומות אבל גם שם התעניינתי בעיקר בארט, בדיזיין. רציתי לעשות אמנות פרקטית אז הלכתי ללמוד עיצוב תעשייתי, ובמקביל ללימודים המשכתי לעבוד בארט. נכנסתי לעולם של לבנות סטים וליצור תפאורות, כשאני תמיד נעזר בכלים שלמדתי בתואר הראשון והשני״.ביריד הקרוב הוא יציג סדרות חדשות של אוביקטים מסוגים שונים. ״הנושא שלי הוא יסודות חדשים, התחדשות. אני שם דגש על מה שקורה עכשיו וכמעצב אני נותן לזה סוג של פרספקטיבה. אני לא יודע לעשות דבר אחד: תהיה קרמיקה, יהיו דקאלים, כדים שיסתובבו, טקסטיל, מתכות״.הכדים המסתובבים, לדוגמה, הם כאלה שבאמצעותם הוא עוסק בהידברות. ״זה בסדר שכל אחד חושב אחרת, אבל שיח חייב להעשות בצורה מתורבתת ונעימה. על הכדים יש הולוגרמות שמשדרות כמה תמונות, לפעמים סותרות זו את זו, ואם אתה יושב בצד אחד ואני בצד השני – אנחנו לא רואים את אותו הדבר״.הכדים האלה, כמו אוביקטים נוספים, נולדו במקור ב״חוג עיצוב״ שהוא מפעיל לצד קולגות כבר חמש שנים, וכמו עבודות אחרות שלו (כדים מקומטים, צלחות דניאל הגרי ועוד - ויש בהן הומור (מצרך נדיר בעיצוב או אמנות ישראלית עכשווית). ״אני משתדל להישאר עם חיוך על הפנים. ההומור הוא הדרך שלי לגרום לקהל להתאסף, זו דרך ההתקשרות שלי – והיא עוזרת לי לכוון את מה שאני רוצה לומר״. להזמנת סיורים ביריד צבע טרי ופרטים נוספים >>>https://www.freshpaint.co.il/freshpaint-guided-tours-he

אדוה קרמר, מנהלת שיתופי פעולה וקשרי הפקה ביריד צבע טרי (שיתקיים בחודש הבא במרכז הטכני קרמניצקי בתל אביב), החלה את דרכה ביריד - כמו רבות וטובות – כאמנית בחממת האמנים העצמאיים בשנת 2018. ״היה לי ברור בסיום הלימודים במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שאני הולכת לעשות את הצעד הזה ולהיות אמנית; במקביל יש בי לאורך כל השנים קונפליקט פנימי בין האמנית למעצבת״.בצעירותה היתה גם שייטת תחרותית (וסגנית אלופת העולם!) ותמיד היתה לה משיכה לאופנה וטקסטיל. בשנה שעברה השתתפה ברזידנסי בברלין בתמיכת ארטיס, שם התחילה לעבוד על גוף עבודות חדש בשם ״חומר לחתונה״, שממשיך את ״הניסיון שלי להבין דברים מורכבים מחיי היומיום ולתת להם ערך, בין אם זה דרך מערכות של טקסטיל ובין אם זה דרך מערכות טכנולוגיות. בתואר השני בעיצוב בבצלאל למדתי לקודד, והיום שימוש בקוד הוא אחד הדברים המשמעותיים ביצירה שלי״ (לקראת ההשתתפות בפודקאסט שלנו היא אפילו בנתה מערכת שהכינה אותה לראיון).במסגרת תפקידה בצבע טרי היא אמונה בין השאר על ״למצוא שותפים שמאמינים בערך של אמנות. כמו החזון של היריד לפתוח הזדמנויות חדשות לאמנים ומעצבים – כך צריך גם לחפש תקציבים כדי לתמוך ביצירה ישראלית ולהביא ערך נוסף. אני מאמינה בקשרים שהם ארוכי טווח, אבל המציאות גם מזמנת אותנו למצוא דברים חדשים״.אחד משיתופי הפעולה החדשים שיתקיימו ביריד הקרוב הוא עם פורטפוליו ויקב טפרברג, שבמסגרתו צולמו סרטונים עם הדור הבא של השפים והאמנים של ישראל (סטיי טיונד). ״ביריד אני יוצרת דברים שהם לא חלק מהפרקטיקה שלי. שם בולט יותר המקום של המעצבת והפן העסקי. אני אוהבת לנהל משא ומתן אבל בעיקר אוהבת לפגוש מותגים, להלהיב אותם ולמצוא את הקונספט הנכון עבורם ועבור היריד״. להזמנת סיורים ביריד צבע טרי ופרטים נוספים >>>https://www.freshpaint.co.il/freshpaint-guided-tours-he

ערן ניר הוא פרסומאי ואיש קריאייטיב שגם ישתתף בכנס ״עולם חדש – מופרע״ בסוף החודש הקרוב. אחרי שהיה שכיר בעולמות הפרסום במשך כ־15 שנה, הוא יצא לעצמאות לפני כשנתיים וחצי וייסד את One Man Show. ״כשיצאתי לעצמאות אמרתי שאני יכול לנצח הכל. במקום להיאבק עם האני מאמין שלי בתוך המערכת – רציתי לנצח את השיטה כמו שאני חושב שהיא נכונה.״התמזל מזלי ומהפכת ה־AI הושקה בערך באותו הזמן. אני מגלומן, אז קשה לי לסמוך גם על גדול המעצבים, ובגילי המתקדם קשה לי ללמוד פלטפורמות חדשות, אבל בזכות ה־AI למדתי לעבוד מהר גם ברמת הביצוע״.בין הקמפיינים האחרונים שהוא גאה בהם במיוחד הוא זה שיצר לחברת appcharge שכולל מגרסות נייר ושטרות אמיתיים של 100 דולר, שהעבודה עליו ארכה כחודש. ״אמנם ישבו לצידי מעצבים ואנשי פיתוח וזה לא הוואן מן שואו האבסולוטי – אבל זה ייצוג לתפיסה של איך דברים צריכים לקרות ב־2026 – לעבוד מאוד יעיל, מהיר ומגניב״.אחד הקווים שמלווים אותו תמיד, עם AI ובלעדיו, הוא לייצר הפרעה (Disruption) – מה שבא לידי ביטוי בעברו בין השאר בקמפיינים שבהם השתמש בגופה של עורב ובסירת הפיראטים בלונה פארק. והכי הוא אוהב למכור את הרעיון: ״זה יצר גברי ניאנדרטלי של כיבוש. אני רוצה לראות איך יצירה שלי מדפיסה כסף לאנשים״.על העתיד של AI הוא אומר שהוא ״יחליף את הבינוניים ואפילו את הבינוניים פלוס. אבל אני חי על בינוניותם של אחרים. אני מאוד אוהב את התחום הזה, יש לי כלפיו המון רומנטיקה, ובמקביל גם המון כאב והתנשאות״.

אבישי כהנא סוגר בימים אלה שנה בתפקיד המנהל האמנותי של סינמטק תל אביב – שנה לא קלה לקולנוע הישראלי (ולקולנוע בכלל). ״רוב העבודה שלי היא לא להכחיש את המורכבות שאני נמצא בה: אני גם סינמטק שהוא לא בית קולנוע, אני גם מקום שמוחזק על ידי העירייה, אני גם באיזה אופן נותן שירות לקהילה, אני גם נדל״ן בעיר היקרה ביותר בישראל. צריך לשחק את המשחק – מה שכולל גם לאהוב את הקהל שלך וגם לעשות לפעמים החלטות מסחריות קטנות״.האהבה שלו לקולנוע החלה כבר כילד הודות לשני מקורות עיקריים – כבלים פיראטיים וקלטות וידיאו שהיה מקבל מאביו שעבד במפעל למחזור פלסטיק. אחד הפרויקטים שסללו לו את הדרך היה הקמת החממה לקולנוע של בית הספר סם שפיגל, יחד עם מנהל בית הספר דאז רנן שור ז״ל, בשנת 2009. ״זה היה רגע טקטוני שבו אבישי האדם פגש את עולמות הפיתוח בקולנוע, מפגש מדהים שבפועל גלגל אותי למקום שבו אני נמצא היום״.למרות שלא עשה סרט גמר בלימודים, יש רגעים שבהם כן מדגדג לו ליצור אחד משלו, ובימים אלה הוא גם עובד על סרט דוקומנטרי שצולל אל תוך קהילות גאות אורבניות. ״אני תחקירן בנשמתי, זה המקצוע האמיתי שלי. אני מכור לסיפור. התשוקה שלי לקולנוע כמנהל אמנותי קשורה לאולם, לפעולה של לשבת ולצפות. אלה מרחבים שונים שמדי פעם נפגשים״.כמנהל אמנותי הוא מנהל את מחלקות התוכן, שהליבה שלה היא מחלקת התכניות ולצידה מחלקת ילדים ומשפחה, מחלקת צעירים, ספריה, ארכיון ועוד. ״מדי פעם אני בוחר סרטים, אבל בעיקר מייצר תשתיות לאנשים אחרים כדי לעשות את זה״. הוא אמון גם על הפסטיבלים שמקיים הסינמטק, שבמסגרתם הוא נתקל לא פעם במורכבויות שנוגעות בחופש הביטוי, שמבחינתו הוא ״הדבר החשוב בעולם. אצלי במשמרת לא יצנזרו שום סרט. אבל חופש הביטוי הוא האחריות להקשיב, ולא רק להשמיע״.

בלו סימיון פיינרו הוא אמן, מרצה, יזם, חתן פרס ישראל לאמנות ונציג ישראל לביאנלה הקרובה בוונציה, שתפתח באביב הקרוב. הוא נולד וגדל ברומניה כבן לאב אדריכל ואמן בלתי־ממומש, והקשר שלו עם המדינה בא לידי ביטוי גם כשהציג בשנת 2019 בביתן הרומני בביאנלה.על הסערות שהתחוללו סביב הגשת המועמדות לביאנלה השנה הוא אומר ״תמיד יש סערות ודעות שונות, עולם האמנות בארץ סוער בהרבה נושאים. אני מאמין שכאמן אתה צריך לעשות מה שאתה חושב שהוא נכון. בוונציה יש לי הזדמנות להשמיע את הקול שלי, וברגע שיש הזדמנות – אין סיבה לא להתמודד עם זה. אמן לא מייצג את המדינה אבל האמונה שלי היא שכאמן אתה חייב גם להשפיע״.המיצב שיציג בארסנלה (ולא בביתן הישראלי הקבוע בג׳רדיני שעובר שיפוץ) ישלב בין אמנות לטכנולוגיה ויעשה שימוש במים ובטפטפות – המצאה ישראלית שמטרתה היתה בין השאר להפריח את השממה. תהיה בו התייחסות גם לדיו כתיבה שחור, לתלמוד, לשושנת העין ולמשורר פאול צלאן. ״זו תהיה עבודה חווייתית, תלויה בזמן, שיש לה הרבה אפשרויות לפרשנות״.במקביל הוא מציג בימים אלו במקומות נוספים, כמו תערוכת יחיד במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, דו שיח עם יצירות מרסל ינקו; ובתערוכת האוסף של מוזיאון ישראל, עבודה שהוצגה במקור בדוקומנטה בקאסל, ״עבודה שברירית, קטנה ומינורית שעושה שימוש באמצעים לא יוקרתיים״.במהלך השנים פיינרו עוסק גם בהוראה, כפרופ׳ בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, וגם ביזמות ויצירה של אירועים נרחבים, כמו הביאנלה הים־תיכונית בסכנין. ״המטרה בביאנלה היה להכניס את הפריפריה למרכז, לקיים דיון עם המגזר הערבי באמצעות אמנות, ולהכניס את ישראל לתוך המרחב הים־תיכוני והמזרח־תיכוני, לעשות שינוי קטן. עצם קיום הפרויקט, כולל הכישלונות, הוא חשוב מבחינה היסטורית, מבחינת המסר התרבותי וחיזוק צפון הארץ.״אני מאמין באמן הרנסנסי, שהיה הכל. אמן צריך להשפיע: אתה לא יכול להיות כל הזמן רק בסטודיו, במקום הנוח, עם עצמך. כאמן אתה חייב להיות מעורב״. אנחנו מאחלים בהצלחה וממשיכים לעקוב.

המאייר איתן אלוא, שאמון מזה עשור על איור הטור השבועי של נרי ליבנה במוסף הארץ, מספר שעם השנים נהיו לו כללים ושיטות לאיור הטור, ״מה שיכול להתבטא בפלטת צבעים מסוימת או בדמויות אורחות שמופיעות בו, כמו הרצל ומלאך המוות״. אחד הדברים ש(כנראה) הובילו אותו לאיור הקבוע של הטור היה הפרויקט ״שמלות כלות״ שהציג בשבוע האיור 2015, שבו יצר עבודות כתגובה לטקסט של שהם סמית. טקסט אחר של סמית – ״גבר חלומותיי״ – מלווה אותו כבר כמה שנים טובות במסגרת רומן גרפי שהוא יוצר ועתיד להוציא בהוצאה עצמית (אם יעמוד בהבטחתו, ממש בקרוב). בימים אלה מוצגות עבודות האיור שיצר במסגרת התערוכה ״ממלכת החיות של פרעה״ באגף לארכיאולוגיה במוזיאון ישראל – עבודות בקנה מידה גדול שסובבות סביב חיות והקשר למצרים איתן. ״זה היה מאתגר כי ארכיאולוגיה יכולה להיתפס כמשעממת, והיה צריך לתווך אותה לילדים. זה דרש ממני לקחת את הסגנון המזוהה של מצרים העתיקה ולייצר לו פילטר מקורי, כזה שמתחבר לשנת 2025 עד כמה שאפשר״.את כתב היד האיורי שלו, שבא לידי ביטוי במהלך השנים בטכניקות שונות, פיתח במהלך חילופי סטודנטים בגרמניה במהלך לימודיו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. ״אני בא מרקע של ציור קלאסי, ושם הבנתי שיש משהו בפשטות ובמשחק קליל של קו וכתם, שיכול ליצור אימפקט גדול על הצופה״.על מלאכת ההוראה (בבצלאל ובמכון טכנולוגי חולון) הוא אומר: ״אני אוהב לשתף את הידע שיש לי, אוהב לראות את העבודות המפתיעות ושופעות היצירתיות, אוהב להדליק את הניצוץ אצל הסטודנטים ואוהב את השיח״. רק תעזרו לו בבקשה לזכור את הסיסמה לג׳ימייל.

איתן כהן הוא יוצר קולנוע, במאי, מעצב, איש קריאייטיב, יזם ופעיל חברתי (ועוד). בספטמבר 2024 יצא סרטו התיעודי ״איפה תלכי״, שעוסק בחייהן החדשים בתל אביב של שתי נשים מבוגרות שפונו משדרות ב־7 באוקטובר, ובימים אלה הוא עובד על סרטו הבא.כהן למד תקשורת חזותית בבצלאל, ואחד המוטיבים שהחל להשתמש בהם עוד בתקופת הלימודים הוא כתיבה של טקסטים בעברית באותיות לועזיות – מה שבולט גם במותג האופנה החדש שלו bebber & co. דמותו של בבר, יציר הבינה המלאכותית, קרויה על שם הכינוי של אביו המנוח, והוא מספר שהיא היתה גלגל ההצלה שלו. ״ב־7 באוקטובר חתכתי את הקריירה. לא יכולתי לעבוד יותר על פרויקטים מסחריים, הרגשתי שזה גדול ממני. נכנסתי כמו להתקף מאניה ויצרתי תוכן סביב המצב. עבדתי עם מערך ההסברה הארצי, ליוויתי משפחות של חטופים וגיליתי את עולם המפונים. תוך כדי גם חוויתי התפרצות של פוסט טראומה״.את דמות ה־AI של בבר, שהיא ״קצת האלטר אגו שלי״, הוא התחיל ליצור כשהיא לובשת סוודרים מעוצבים עם אותם הכיתובים בעברית־אנגלית (AM YISRAEL CHAI), ועם הזמן החל לקבל תגובות כמו ״איפה קונים?״ תוך כדי שהוא יוצא איתם למסעות, בין השאר בשיתוף מאיץ המחול של מפעל הפיס.״אני פועל המון מתוך אינטואיציה. הרציונל פחות משחק אצלי תפקיד. אני אוהב לחפש הזדמנויות שיכולות לצאת מהן דברים טובים ושיתופי פעולה, ולהקיף את עצמי באנשים שמבינים אותי – גם אם לפעמים קשה לי להסביר את עצמי״. זו גם הדרך שבה יצא למסע על הסרט התיעודי הבא שלו, שנולד משיחה עם בנו מיכאל בראשית המלחמה, מה שהוביל אותו לקנות פיאט מודל 83 ולנסוע איתה ברחבי הארץ בחיפוש אחר תקווה. אנחנו מחזיקים אצבעות שימצא.