להנות מהדרך: שיחות על החיים ועל איך לחיות אותם

‏למה לכתוב על עצמי? למה לספר על החוויות והמחשבות שלי? ואם כבר לכתוב, למה לחשוף את זה ברבים? למה להשמיע קול? ..לעיתים אני מהססת לפני שאני לוחצת על מקש ה"לפרסם". אבל אף פעם אני לא מתחרטת אחרי ששלחתי את המכתב שלי לרוח, כי לפעמים מספיק משפט אחד שמישהו כותב לי בתגובה ואומר - "המילים שלך עזרו לי להבין משהו עלי". בשבילי זה עולם ומלואו. אני כותבת מאז שהייתי ילדה קטנה, זה סוג של שיחה ממושכת שאני מנהלת איתי. כתיבה שעוזרת לי לעשות סדר פנימי, חשבון נפש, להבין משהו על העולם, ועל מקומי בתוכו, אני מכירה את הערך התראפויטי של הכתיבה ואת האופן שבו היא עוזרת לי לחיות. גם האורחת שלי בפרק, מתמחה בכתיבה אישית על כל צורותיה - ארנה קזין היא עיתונאית וסופרת נפלאה והיא מנחה סדנאות כתיבה ועוזרת לאנשים למצוא את הקול שלהם, למסור את העדות שלהם, החד פעמית. את "הדברים שהם רואים משם.. ואנחנו לא רואים מכאן". בעיני ארנה, לכתיבה האישית יש משמעות הרבה מעבר לתרומה שלה לכותב עצמו. כתיבה אישית ופרסומה היא אומרת, הן בעיניה אקט פוליטי. ההצטברות של העדויות, ריבוי הקולות האישיים וההנכחה שלהם במרחב הציבורי - יכולים לתקן את החברה שבתוכה אנחנו חיים. מוזמנים לצלול איתנו לשיחה שתתן לכם גם רעיונות מעשיים, כמה תרגילים ובעיקר עידוד - לכתוב, כדי לחיות, למצוא את המילים שלכם, ולשתף גם אותנו בזה.

כשאנחנו משתמשים במושג "חוקי הג'ונגל" כסוג של מטאפורה לסביבה אנושית חברתית, אנחנו מתייחסים לסביבה שבה יש כאוס ואי סדר. מקום שבו החזק שורד, באלימות, כוחנות או עבריינות. אבל למעשה החיים בג'ונגל או בסאוואנה אינם כאוטיים כלל. הטבע הפראי הוא מערכת סדורה ומווסתת שיש בבסיסה הגיון אבולוציוני והתנהגותי. בטבע, הפרטים פועלים לצורך שימור של מערכת גדולה, אקו סיסטם, מערכת שבה העיקרון של "קיום משותף" הוא עקרון מפתח. רובנו נתקלים בהתנהגות של בעלי חיים בסביבתם הטבעית, בעוד שאנחנו רובצים עם פופקורן על הספה בסלון, וצופים בנשיונל ג'יאוגרפיק. אחדים מאיתנו אולי זכו לטייל בספארי ולראות חיות מקרוב. מעטים הם אלה שנכנסים ויוצאים אל הסוואנה על בסיס קבוע. יוצאים למסעות כדי לחקור את טבעם והתנהגותם של בעלי החיים, ואח"כ חוזרים הביתה לסביבה האנושית של העולם המודרני. האורח שלי היום, הוא מי שבחייו מתקיימת התנועה המיוחדת הזו ש"בין הסוואנה לפרדס חנה". וזו אינה תנועה גיאוגרפית, אלא פסיכולוגית. גדי עזר, הוא מבכירי מדריכי הספארי בישראל. הוא חי ועבד כריינג’ר בשמורות הטבע בדרום אפריקה. במהלך עבודתו השתתף בלכידות קרנפים, עסק בגישוש רגלי של תאואים, ופילים, התאמן בהליכה מול אריות, הוא יצא לעשרות מסעות עם קהלים רבים, וראה שוב ושוב את הפלא הזה שמתרחש כשאנשים ובעלי חיים נפגשים, ממרחק בטוח. בפרק הנוכחי נתבונן על העולם דרך העינית שלי מי שלומד כבר שנים שיעורים מרתקים בטבע. ונשאל על השיעורים המיוחדים שכולנו יכולים ללמוד מבעלי החיים גם על טבענו האנושי. על האופן שבו ההתבוננות בטבע משפיעה על הריפוי הנפשי שלנו, על ויסות עצבי ועל היכולת שלנו לחוות "נוכחות" אמיתית ללא מאמץ. על "הדרכת ההורים" שגדי קיבל מפילים בסוואנה, ועל מתכון ליחסי אחים מוצלחים שריגש אותו כשעקב אחרי מצמד ברדלסים. ועל השאלה למה מכל בעלי החיים, הכי נפלא להיות "תן שחור זנב" (לדעת גדי:)

אחת התלונות הנפשיות השכיחות שאני שומעת מאנשים, גם בקליניקה וגם בחיים, היא התלונה על העומס, על מירוץ בלי הפסקה, על עבודה וחיים מסביב לשעון. על העבדים שנעשינו לעבודה. בפרק הנוכחי נדבר על עצירה מיוחדת שיהדות מזמינה אותנו להכניס כריטואל נפשי לחיינו. נדבר על ה"שבת", על מהות המושג, הרבה מעבר לציון קלנדרי, (היום השביעי בכל שבוע) נדבר על האופן העמוק שבו השבת מסמלת את היותינו בני חורין, ואת התרומה האדירה שלה לבריאות הנפשית והקהילתית שלנו, חילונים, דתיים, מכל מגזר וגם מכל דת. האורח שלי הוא דב אלבוים, סופר, עיתונאי ומרצה לפילוסופיה יהודית, בילדותו, בבית החרדי בו גדל אלבוים, נחוותה השבת כיממה מלאה איסורים ויראה, שבת של חובה מעיקה. בבגרותו, באורח החיים החילוני-אמוני שהוא מקיים, השבת נראית אחרת לגמרי. בימים אלה יצא לאור ספרו הנהדר "שבת של חירות" ("ידיעות ספרים") אותו כתב יחד עם הרב ד"ר אריאל פיקאר, מציע סקירה עמוקה של הרעיון הפילוסופי והחדשני שבבסיס תפיסת השבת היהודית, משמש גם מדריך מעשי לבנייה של שבת אישית ומשפחתית, כזו שכל אדם מוזמן לתפור אותה בהתאם לסגנון חייו ובחירתו החופשית. דב אלבוים עוסק כבר שנים רבות בהוראה והנגשה של הרעיונות העמוקים של היהדות, הליבלית, הערכית, המוסרית, ובימים הטרופים האלה - שבהם נראה שגם היהדות "נחטפה" על ידי פוליטיקאים המייצגים אותה בעיוות מוחלט, ללמוד מאלבוים זו דרך נפלאה להתחבר לעורקים העמוקים של ההזנה שמציעה היהדות - לנפש האדם

אנחנו עומדים בשעריה של שנה חדשה, עוד מעט נזמזם את "בשנה הבאה נשב על המרפסת… ונמשיך לקוות "עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה בשנה הבאה..". אנחנו מייחלים כבר להיות "אחרי" הטראומה של השנים האחרונות, לחיות כאן בשלום, להתחיל לתקן את מה שנהרס, לחבוש את פצעי הגוף והנפש, להיות כבר ב"פוסט" אבל אנחנו עוד לא שם.. ואם אנחנו כבר מדברים על איזה "פוסט", זה בדרך כלל בתוך המושג - פוסט טראומה . אז בפרק הנוכחי, נדבר על עוד אפשרות להיות "פוסט", על האפשרות לצמיחה פוסט טראומטית. לצמיחה המגיעה בעקבות משברים, לכוחות החדשים שמתגלים, כאלה שאולי אפילו לא יכולנו לשער שהם קיימים בתוכנו,לולא הטראומה. האורח שלי הוא מוטי גלעם, עובד סוציאלי קליני, מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך וקב“ן במילואים לשעבר, מוטי הוא מומחה בטיפול בטראומה. ה- 7 באוקטובר חולל מהפיכה גם בחייו כמטפל, הוא מצא את עצמו, נענה מיידית לקריאה פנימית וחיצונית, לרוץ אל פי התהום,לעבר כל בור נפשי שאליו אנשים נפלו, כדי לנסות להציל ולחלץ. להיות "חובש נפשי". מאז טיפל בשורדי הטבח בעוטף ובמסיבה הנובה,במשפחות שכולות, בהורים ובנות זוג של לוחמים, במשפחות חטופים, ובלוחמים עצמם,הוא יוצא אתם למסעות עיבוד ברחבי העולם, ועוזר לאלה שיצאו מהמלחמה, להוציא את המלחמה מתוכם. בשיחה הרלוונטית לכל אדם בישראל, הוא מסביר כמה מעקרונות היסוד בדרך להחלמה, למה חשוב להפוך טראומה לזיכרון, איך לעזור לאדם קרוב שאנחנו מזהים את המצוקה שלו, מתי חשוב גם לדעת להרפות ולשחרר, מה חלקה של הקהילה והקבוצה בריפוי, ואיך להתמיר כאב - למשמעות

האם אי פעם עצרתם לשאול את עצמכם איך אני ב"חברים"?" האם אני מרוצה מכמות החברים שיש לי כרגע? מאיכות הקשרים שיש לי? האם זה בא לי בקלות? האם יש חברים שהייתי שמח לפטר? האם הייתי רוצה יותר? או רוצה אחרת? ומיהו בכלל חבר עבורי? ומתי אני מרגיש "בבית" עם חברים? בפרק הזה אנחנו צוללים לעומקם של קשרי החברות בחיינו וחוקרים את המיומנות המיוחדת הזו – היכולת להיות "חבר". רבים טועים לחשוב שזו יכולת מולדת, כמו סוג של תכונה שיש לי או אין לי (חברותי/ביישן או מוחצן/מופנם) כשלמעשה מדובר ביכולת נפשית שאפשר לפתח ולשכלל, וניתן להשתפר בה מאד. החבר שלי לשיחה הוא ד"ר אלון וסרמן, נוירופסיכולוג שיקומי, מהמקימים של "חברים", מרכז ייחודי מסוגו בארץ המציע טיפול קבוצתי לילדים נוער ומבוגרים, טיפול הממוקד בכישורי החברות שלנו. בשיחה שלנו -נציע דרכים שיעזרו לכם להעשיר, להעמיק ולהרחיב את מעגל החברים שלכם, נעודד אתכם להיות "יזמים", להציע חברויות ולחתור למגע. נבהיר למה חברות צריכה מקום ושעה ביומן, ואיך מסורות והרגלים קבועים, הם הדלק של חברות ארוכת שנים. נסביר למה כהורים אנחנו מאוד מודאגים לגלות שהילד שלנו לא מסתדר מבחינה חברתית, ומהו התפקיד האבולוציוני של חברים במסע ההתפתחות שלנו. נזכיר את המחקרים הפסיכולוגים המוכיחים שוב ושוב- שהחברים שלנו, אלה שבמחיצתם אנחנו מרגישים אהובים ומשמעותיים, הם הנדל"ן הנפשי החשוב ביותר שיש לנו

מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר…שרה פעם חוה אלברשטיין…. והנה עוד זירה, עוד חזית, ושוב התחושה שאנחנו יודעים איך נראית דלת הכניסה, ואין מושג איפה תהיה דלת היציאה, ואנחנו עייפים ומבוהלים ומדוללי כוחות אחרי כמעט שנתים של מלחמה בישראל. אבל, אין לנו ברירה אלא להתגבר. בשעת חירום, שבה רבים מאתנו חווים חרדה קיומית, ושדה הקרב עבר לעורף, אנחנו מתמקדים במשימה האישית הנדרשת מכל אחת ואחת מאתנו - לתפקד. כל אחד בהתאם לנסיבות חייו. במצבי חירום אנחנו לא עוסקים באינטרוספקציה, "בפסיכולוגיית מעמקים", בנסיון להבין מה הביא אותנו עד הלום וגם לא במחשבות על המחר, על ה"מה יהיה". אז עינים על המשימה - ארזתי לכם כאן כמה פעולות מומלצות של הנפש ושל הגוף - כאלה שיעזרו לכם לתפקד בצורה טובה ובריאה יותר לנוכח האתדר, עד שנצלח גם את התקופה הקשה הזו

כשנולד תינוק, נולדת איתו באותו רגע גם אמא. ובלידת האמא נולד יחד אתה שק של דאגות חדשות, מסוג שהיא לא הכירה קודם. זה שק שילך אתה תמיד, לצד האהבה והשמחה והפרך שיש בגידול ילדים, תלווה אותה תמיד גם הדאגה לשלומם. "שלומי קשור בחוט לשלומך" כתבה פעם המשוררת זלדה והיטיבה לתאר בהקשר הזה גם את שלומה של האמא, הקשור תמיד בחוט לשלומו של הילד שלה. להיות "אמא של" במדינת ישראל זה לסחוב קיטבג של דאגות. זה לגדל ילד או ילדה במקום שיש בו הרבה סכנות, זה ללוות אותו ואותה כשהם הופכים לחיילים, זה לדאוג לילדים של הילדים שלך כשהם רצים מבוהלים לממ"ד. ולפעמים - זה להיות אמא של ילד או ילדה שנקלעו לסיטואציה שלא כתובה בשום ספר. האורחת שלי בפרק הנוכחי היא אשה שהפכה בעל כורחה, לסמל ה"אמא של". מירב לשם גונן, מוכרת לרבים מכם בתור אמא של רומי גונן, שהייתה חטופה בשבי החמאס ושוחררה כעבור 471 ימים. לפני ה7 באוקטובר, מירב היתה אשה עסוקה שחיה את חייה הפרטיים, גידלה 5 ילדים, ניהלה עסק, וברגע אחד הפכה לאשה שמוכרת בכל בית בישראל, שיושבת באולפני הטלוויזיה באיפוק עם המון שליטה עצמית וקול נעים אך בטוח, שמסתובבת בעולם והופכת אבן על אבן בניסיון להציל את בתה, ובמאבק הציבורי שהצטרפה אליו גם עם יתר משפחות החטופים. בשיחה מלב אל לב היא מספרת לי על אמהות ברגעים הקשים ביותר, וגם על היכולת שלה לא לאבד תקווה, להמשיך ולהאמין שרומי תצא משם. זו שיחה על מה שעזר לה למצוא כוחות, ולגייס משאבים פנימיים וחיצוניים, זו שיחה על צמיחה פוסט טראומטית, ועל התפקיד והשליחות שמירב שלקחה על עצמה לאור מה שקרה לה ולמשפחתה - לעסוק בקירוב לבבות, בתיקון השיח המפלג במדינה שלנו, בריפוי השברים