סיפורים לפני השינה 🛌🏻 לילה טוב

לְנִמְרוֹד יֵשׁ מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב לְהַגִּיד לְאִמָּא שֶׁלּוֹ, אֲבָל הִיא בְּאֶמְצַע שִׂיחַת טֵלֵפוֹן, אָז הִיא מְבַקֶּשֶׁת מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר עַל הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלּוֹ עַד שֶׁהִיא תְּסַיֵּם לְדַבֵּר. נִמְרוֹד הוֹלֵךְ לַחֶדֶר שֶׁלּוֹ, מֵנִיחַ אֶת הַמַּחְשָׁבָה בְּקֻפְסַת נַעֲלַיִם וּמְרַפֵּד בְּצֶמֶר גֶּפֶן שֶׁיִּהְיֶה לָהּ נָעִים. אֲבָל אָז מִתְבָּרֵר שֶׁלַּמַּחְשָׁבָה יֵשׁ רְצוֹנוֹת מִשֶּׁלָּהּ. מחשבה ממתינה הוא ספר ילדים שנכתב על ידי אשכול נבו ואויר על ידי דייוויד הול. הספר יצא לאור בשנת 2022 על ידי כנרת זמורה-ביתן דביר.

ביער ירוק וקסום, בין עצים גבוהים ופרחים צבעוניים, חיה זיקית קטנה ושובבה בשם תמר. תמר הייתה חכמה, היא תמיד מצאה דרכים להסתתר ולחמוק מכל חיה ביער. אבל היה דבר אחד שתמר לא אהבה – את הצבע שלה. בעוד שכל בעלי החיים ביער היו גאים בצבעים שלהם, תמר הרגישה שהצבעים שלה פשוט לא מתאימים לה.

ביער רחוק וסבוך הייתה ציפור בשם נעמי, שהייתה ידועה כאחת הציפורים המהירות והזריזות ביותר. היא הייתה עפה בין העצים כמו הרוח וכולם העריצו את יכולתה לעוף מבלי להתעייף. כל בוקר, כשהשמש זרחה, הייתה נעמי מתעוררת, פורשת את כנפיה ופוצחת בציוץ שמח שהפיג את השקט ביער. אבל יום אחד, כשנעמי התעוררה משהו היה שונה. היא פרשה את כנפיה כמו תמיד, אך הפעם, כאשר ניסתה להמריא, היא הרגישה כאילו משהו עוצר אותה. היא ניסתה שוב ושוב, אך לא הצליחה לעוף. כאילו כל הכוח שהיה לה בכנפיים נעלם בבת אחת. תחושת חוסר האונים שהציפה אותה לא הייתה קלה. נעמי לא ידעה מה לעשות.

במפעל קטן עמוס במכונות ומסועים אינסופיים, עבד רובוט בשם רמבו. תפקידו היה פשוט וברור: לסדר קופסאות על המסוע ולוודא שהן מגיעות למקומן בזמן. רמבו היה רובוט מדויק ויעיל, כל יום היה נראה בדיוק כמו הקודם. הוא היה מבצע את עבודתו בצורה מושלמת, לא טועה לעולם. כל יום היה כמו העתק מושלם של קודמו. אבל יום אחד, הכל השתנה.

בערב חג החנוכה הַשַׁמָּשׁ לא רוצה להדליק את הנרות. הוא חושש שלא תישאר לו אש אם יחלק אותה לשאר הנרות. ספר מיוחד החוגג את חנוכה ואת הטוב שלעולם אינו נגמר גם אם חולקים בו עם אחרים. מבוסס על מקור תלמודי.

גלילאה עוד קטנה, אבל כבר מחכה לצאת למסע של גדולים, לגלות את המקומות הכי בעולם!טוב שיש לה כובע ישן ולחש קסמים, בעזרתם אפשר להגיע לכל מקום על פני הגלובוס.גלילאה קופצת מהמקום הכי קר למקום הכי צבעוני. אך מה מכל המקומות הוא המקום הכי שלה?

המחשבות הכי מעניינות של טודי מגיעות לפני השינה. למשל: איזה מזל שיש רק שתי רגליים כי היה קשה למצוא שלישיית גרביים, ומה היינו עושים עם כל המכנסיים? איזה מזל שיש המון מנגינות וצלילים! כמה טוב שיש המון צבעים ולא הכול אפור! סיפור משעשע, מלא מעוף ויצירתיות על היכולת של ילדים להבין, לדמיין וליצור.

ציונה היא ציפור שנולדה עם כנף אחת בלבד, ולכן אינה יכולה לעוף. כאשר מגיע החורף הקר, חברותיה של ציונה נודדות לארץ חמה, אך היא אינה יכולה לעוף ולנדוד איתן. עקב כך, ציונה נשארת לבדה בעמק ונאלצת להמתין ששאר הציפורים יחזרו. בזמן שציונה מחכה, היא יוצאת למסע צבעוני, שבמהלכו היא פוגשת חברים חדשים ובלתי נשכחים: אופניים כחולים עם גלגל אחד, ציפורים נודדות, סיר מבולבל ללא מכסה, שעון ללא מחוגים, גיטרה סגולה ללא מיתרים וקשת גדולה ללא צבעים.

איש אחד רצה בית גדול, בית ענק, בית עם מאה חדרים. בחדר אחד הוא שׂם שולחנות, בשני – כיסאות, ובשלישי –מזלגות. אבל מה יקרה כשהאיש יהיה רעב? "הבית הזה גדול מדי בשבילי," הוא אומר. האיש עובר לגור בחדר מספר מאה, שנותר ריק, ומכניס אליו רק את מה שצריך. ומה עם כל היתר? את החפצים הוא מוכר, ואת החדרים הוא משכיר, ועכשיו יש לו כל מה שהוא צריך – בית ושכנים טובים. סיפור מלא הומור ומוסר השכל בצידומאת הסופרת האהובה חיה שנהב, מחברת״מיץ פטל״, והמאייר עטור הפרסים ירמי פינקוס.

"אתם אולי לא תאמינו, אבל זה מה שקרה: גמרתי להכין שיעורים, השקיתי את העציצים [...] הלכתי למטבח [...] שמעתי צפצוף מוזר [...] ונשארתי רק בתחתונים [...] נשבר הענף [...] הופיע פתאום רופוס [...] ראיתי שני שודדים עם מסכות על הפנים [...]"וכך יואב מספר ומגלגל זה אחר זה עוד ועוד סיפורים שלעולם לא נגמרים.יוסי אבולעפיה כתב ואייר סיפור מרתק על ילד שופע דמיון שלא מפסיק להמציא

ביום גשם רטוב ואפור שני ילדים יושבים בביתם, משועממים. לפתע פורץ לחייהם חתול תעלול, יצור ססגוני ופרוע שמלמד אותם משחקים שונים ומשונים ובדרך גם הופך את כל הבית עם תעלוליו המטורפים.ספר קלאסי של דוקטור סוס, מלא בחריזה שוטפת ודמיון פרוע וקסום. חתול תעלול הוא ספר שכל ילד בעל דמיון מפותח יאהב.

העץ הנדיב/ ש. סילברסטיין פעם אחת היה עץ, והוא אהב ילד קטן אחד. וכל יום הילד היה בא ואוסף את העלים של העץ ועושה מהם כתרים ומשחק במלך היער. הוא היה מטפס על גזע העץ ומתנדנד לו על הענפים ואוכל תפוחי עץ, וכשהילד היה מתעייף, הוא היה נרדם בצילו של העץ. והילד אהב מאד מאד את העץ. והעץ היה מאושר.אך הזמן חלף לו, והילד הלך וגדל, ולעתים קרובות העץ נשאר לבד. ואז הילד בא יום אחד אל העץ, והעץ אמר לו: "בוא ילד, בוא תטפס על הגזע שלי, תתנדנד על הענפים ותאכל תפוחים ותשחק בצילי ותהיה מאושר". "אני יותר מדי גדול בשביל לטפס ולשחק" אמר הילד. "אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים. אני רוצה קצת כסף. אתה יכול לתת לי קצת כסף?" "אני מצטער". אמר העץ "אבל אין לי כסף. יש לי רק עלים ותפוחים. קח את התפוחים שלי ילד, תמכור אותם בעיר. כך יהיה לך כסף ותהיה מאושר". ואז הילד טיפס על העץ וקטף ממנו את התפוחים ולקח אותם אתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד לא חזר הרבה זמן. והעץ היה עצוב. ואז יום אחד חזר הילד והעץ רעד מרוב שמחה ואמר: "בוא ילד, תטפס על הגזע שלי, ותתנדנד על הענפים ותהיה מאושר." "אני יותר מדי עסוק בשביל לטפס על עצים" אמר הילד. "אני רוצה בית, שיהיה לי חם" הוא אמר. "אני רוצה אישה ואני רוצה ילדים, ובשביל זה אני צריך בית, שיהיה לי חם". הוא אמר . "אתה יכול לתת לי בית?" "אין לי בית" אמר העץ "היער הוא ביתי, אבל אתה יכול לקצץ את הענפים שלי ולבנות בית. אז תהיה מאושר. הילד קיצץ לעץ את ענפיו ולקח אותם אתו לבנות את ביתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן. וכשהוא חזר העץ היה כל כך מאושר שבקושי הצליח לדבר. "בוא ילד" הוא לחש. "בוא תשחק". "אני יותר מדי זקן ועצוב בשביל לשחק". אמר הילד. "אני רוצה סירה שתיקח אותי הרחק הרחק מכאן. אתה יכול לתת לי סירה? " "כרות את הגזע שלי ותבנה לך סירה" אמר העץ. "כך תוכל להפליג למרחקים ... ותהיה מאושר. " הילד כרת את הגזע ובנה סירה והפליג למרחקים.והעץ היה מאושר אבל לא מאושר ממש. ואחרי הרבה זמן הילד חזר שוב. "אני מצטער ילד." אמר העץ. "אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לך – התפוחים שלי כבר אינם". "השיניים שלי יותר מדי חלשות בשביל תפוחים". אמר הילד. "הענפים שלי כבר אינם" אמר העץ "לא תוכל להתנדנד עליהם". "אני יותר מדי זקן בשביל להתנדנד על הענפים" אמר הילד. "הגזע שלי כבר איננו" אמר העץ "לא תוכל לטפס" . "אני יותר מדי עייף בשביל לטפס" אמר הילד. "אני מצטער" אמר העץ "הלוואי שיכולתי לתת לך משהו... אבל לא נשאר לי כלום. אני סתם גזע כרות זקן. אני מצטער". "אני לא צריך הרבה עכשיו". אמר הילד. "רק מקום שקט לשבת ולנוח. אני עייף מאד." "אם כך" אמר העץ וזקף את עצמו כמה שרק הצליח "אם כך גזע כרות זקן הוא כן טוב בשביל לשבת ולנוח. בוא ילד, שב לך ותנוח". והילד היה מאושר והעץ היה מאושר.